<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"י</h1>
<h2>דף יח.</h2>
דע שזה הפלך שארץ ישראל בתוכו הוא מן המדבר למזרח עד הים הגדול למערב והם חמש ארצות, ארץ אדום, וארץ עמון ומואב, וארץ סיחון ועוג, וארץ כנען, וארץ פלשתים. וביאור זה לרש"י ז"ל (במדבר ל"ד ג') שלש ארצות יושבות בדרומה של ארץ ישראל זו אצל זו. והם, קצת ארץ מצרים, וארץ אדום כלה, וארץ מואב כלה. ארץ מצרים במקצוע דרומית מערבית, ונחל מצרים שהוא השיחור מפסיק בין ארץ מצרים וארץ ישראל. וארץ אדום אצלה לצד המזרח, וארץ מואב אצל ארץ אדום למזרח, גם כן בצד הדרום. ופלשתים הם יושבים על הים במערבה של ארץ כנען, שכן נאמר עליהם (צפניה ב' ה') יושבי חבל הים, כלומר חלק ומחוז. וכתב רש"י ז"ל בספר יחזקאל (כ"ה ט"ז) חוף הים הם הפלשתים שיושבין במקצוע דרומית מערבית של גבול ארץ ישראל, עד הים האחרון. והש"ם יתעלה שלא רצה להכניס את ישראל לארץ דרך ארץ פלשתים אלא הסיבן והוציאן דרך דרומה למדבר, ממערב כלפי מזרח עד בואם לדרומה של ארץ אדום. בקשו מלך אדום שיניחם לעבור דרך רוחב ארצו וליכנס לארץ ולא אבה, סבבו כל דרום ארץ אדום והגיעו לדרום ארץ מואב, גם זה לא הניחם עבור בגבולו וכמו שפי' יפתח הגלעדי (שופטים י"א י"ז) וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה. הלכו כל דרומה של ארץ מואב גם כן עד סופו שהוא קצה דרומי מזרחי שלה, ומשם הפכו פניהם לצפון עד שסבבו הכל מצד מזרח שלה לרחבה. וכשכלו מזרחה מצאו ארץ סיחון ועוג שהיו יושבין במזרחה של ארץ כנען והירדן מפסיק ביניהם. והיא כלומר ארץ סיחון ועוג לצפון ארץ מואב. אם כן ארץ מואב מערב שלה הוא מזרח ארץ אדום, וצפונה הוא דרום ארץ סיחון ועוג, מזרחה ודרומה הוא המדבר, וישראל הם שסבבו אלו השתי צדדין מהמדבר סביבה. וארץ סיחון דרומית לארץ עוג, ושניהם היו אחין, וכדאיתא מסכת נדה פרק האשה (ס"א א'). וכן תמצא היום הענין שהר שעיר שהוא ארץ אדום והוא שדה אדום והוא הר עשו, ונמצא בסוף ספר עובדיה ע"ה את הר עשו, ת"י בונא רבא דעשו, היא רומי, וקורין לו בערבי אלקראק והוא מערבי דרומי לארץ מואב שקורין לו בלד בלקה כלומר ארץ בלק. פרק האשה נקנית (קידושין י"ח א') רב חייא בר אבין אמר רבי יוחנן גוי יורש את אביו דבר תורה, דכתיב (דברים ב' ה') כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר. ודילמא ישראל משומד שאני, אלא מהכא (שם ב', ט') כי לבני לוט נתתי את ער ירושה. ונמצא שרבותינו ז"ל מזכירין תמיד ארץ עמון ומואב וסיחון ועוג וסוריא, ובחיוב החקים אין לארץ אדום זכירה. ושמא הוא לפי שלא היתה לנו וכמו שנזכיר בסמוך. כתב רבי אברהם ן' עזרא פרשת וישלח (בראשית ל"ב ד') והאומר שארץ אדום הוא בין ארץ ישראל לחרן לא הלך חרנה. והדין עמו שאדום וחרן חוצה לארץ הם, ושניהם למזרחה, אדום לדרום וחרן לצפון וביניהם כחמשה עשר יום, וחרן הוא עבר הנהר. אל עשו ארצה שעיר נראה לפי הענין שיעקב אבינו ע"ה לא בא מחרן דרך הישוב. שהרי הבא מחרן אל נגב ארץ ישראל שהוא מבוקשו, עובר נהר פרת סמוך לרחובות עיר ומשם בא אל ארץ דמשק, ומשם עובר ירמוך וירדן סמוך ליציאתו מן הים של טבריא. ובא לו אל הערבה הולך רחבה ועולה להרי אפרים ושם שכם שהיה תחלת ביאתו לארץ. אבל הוא ע"ה הלך דרך המדבר מצפון לדרום נוטה למערב עד הגיעו לגבול בני עמון, ומשם בא אל ירדן יריחו ועלה שכם, ושמא ירמוז כי כן יעשו בניו.
נמצא קרן מזרחי דרומי של ארץ ישראל הוא בקרן מזרחי צפוני של ארץ אדום. ואצל זה הקרן גם כן הוא קרן מערבי צפוני של ארץ מואב, ואל צפונה הוא ארץ האמורי שבעבר הירדן מזרחה. ופשוט הוא שקרן מערבי צפוני של ארץ מואב היה נכנס במזרח ארץ ישראל קצת עד שערבות מואב על ירדן יריחו היה. וכן השיב מלך עמון למלאכי יפתח (שופטים י"א, י"ג) מארנון ועד היבוק ועד הירדן. הרי שכותלי ארץ ישראל שבדרום הם הקצת של ארץ מצרים וארץ אדום, ולזה קרא לארץ אדום תימן, ולצד המזרח הוא האמורי, וארץ מואב למורשא דקרנתא שבקרן מזרחי דרומי שלה. ושבמערב הים הגדול, וצפונית מערבית (במדבר ל"ד ז') תתאו לכם הר ההר והוא טורי סמנוס. והכתוב אומר (ויקרא כ"ה מ"ד) מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה. פירש ר' אברהם אבן עזרא מעמון ומואב ואדום וארם. לשכני הרעים בירמיה (י"ב י"ד) פירש רש"י עמון ומואב ואדום וצור וצידון שהיו שכני ישראל. וכבר ידעת שדמשק הוא מארם שכן כתוב (שמואל ב' ח' ו') בארם דמשק, וכן (ישעיה ז' ח') כי ראש ארם דמשק. ומדבר צין הוא במקצוע דרומית מזרחית, וכן נמי כתב רש"י ז"ל פרשת שלח (במדבר י"ג כ"א) ואם כן יהיה לפי זה ארם לארץ ישראל מזרחי צפוני וכן הוא דמשק אליה, ועדין נוסיף בזה בג"ה. לוד ואדם (בראשית י' כ"ב) תרגם רבינו סעדיה ז"ל לודא וארמן, וארמן הוא לצפון ארץ ישראל מנהר פרת שהוא למזרח עד הים הגדול שהוא למערב. במדרש איכה (פרשה א') נשקד, היאך שקד להביא עלי רעה. אמר אם אני מגלה אותם דרך המדבר הם מתים ברעב, אלא הריני מגלה אותם דרך ארמיניא ודרך כרכין ודרך מחוזות כדי שיהא מאכל ומשקה מצוי להם. ודע כי ארץ יון שהיא צפונית מערבית לארץ ישראל, ארכה כמו מאתים יום מארץ בבל עד אי בארץ הלועזים ושמה ויניסיא. ופרת אינו יוצא לים הגדול המערבית לארץ ישראל אלא יורד לבבל, וזהו שאמרו ז"ל (שבת ס"ה ב') מטרא במערבא סהדא רבה פרת. ובבל אינו רחוק מארץ ישראל אלא שנסתתמו הדרכים, כאמרם במדרש איכה (פרשה ג') גדר דרכי בגזית, בנות לוד היו לשות עיסתן והיו עולות לירושלם ומתפללות ויורדות עד שלא יחמיץ, בנות צפורי היו שובתות בירושלם, לא הוה בר נש קריץ לתאניא דצפורי קדמי מנהון. ההוא בר נש הוה רעי תורין, ערק תורתיה ופרה בתרה ואשכח יהיב בבבל. אמרו ליה מן הן אתית א"ל מארעא דישראל. בעי למהדר ולא אשכח, הה"ד גדר דרכי בגזית. ופי' פרה דלג כדאיתא בירושלמי (מגילה פ"ב ה"ב) קראה סרוגין, קרא חדא פרה חדא.
<h2>דף לא:</h2>
ת"ר (ספרי דברים י"ב) מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו מהלכין לנציבין אצל רבי יהודה בן בתירא ללמוד תורה הימנו. כיון שהגיעו לנציבין (לפנינו "לציידן") זכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם, וזלגו עיניהם דמעות, וקרעו את בגדיהם, וקראו את המקרא הזה, וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות. אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה, חזרו ובאו להם לארץ ישראל. בספר יחזקאל (פרק כ"ז, כ"ג) חרן וכנה ועדן ת"י חרון ונציבין. וחרן אין ספק שהוא עבר הנהר. האמנם מותר לצאת ממנה ללמוד תורה ולישא אשה ולהציל מהגוים, וכדאיתא מסכת עבודה זרה פרק קמא (י"ג א') ויחזור. וכן יוצא לסחורה או לעסקיו וחוזר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל הלכות מלכים ומלחמותיהם פ"ה (הלכה ט'). תוספתא מסכת עבודה זרה פרק קמא (הלכה ג') לא יצא כהן לחוצה לארץ ואפילו לישא אשה אלא אם כן הבטיחוהו. מסתברא מכלל זה, שהישראל רשאי לצאת אפילו לחזר אחריה.
<h2>דף לו.</h2>
והרשב"א ז"ל כתב שגם כן מטמא באהל כלומר המשומד. ומביא ראיה מההיא דשלהי פרק קמא דקדושין גבי בנים אתם, שאפילו לרבי יהודה לאו מכלל אדם נפקי וכ"ש לרבי מאיר. ואע"פ שאין מחזירין לו אבדה ושמלוין לו ברבית.
<h2>דף מט:</h2>
מסכת קדושין פרק האיש מקדש הוזכרו שהיו מוכרין נכסיהם ללכת לדור בארץ ישראל. ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל, בעידנא דזבין לא אמר, לסוף לא סליק. הוו להו דברים שבלב ולא הדרי זביניה. ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל, סליק ולא איתדר ליה. ומסקנא, דהא סליק ולא הדרי זביני. ההוא גברא דזבין נכסיה דבעא למיסק לארעא דישראל לסוף לא סליק, ומסקנא, אמרינן ליה אי בעית סלקת. ונפקא מינה, דאפילו איתיליד ליה אונסא באורחא אמרינן ליה איבעית סלקת עד דלא איתיליד אונסא, ולא הדרי זביניה, ואע"ג דאמר בשעת המכר על מנת כך אני מוכר. והוא ששהה אחר המכר ונתרשל עד שארעו אונס, אבל לא שהה ולא נתרשל, אלא שמיד שמכר רצה לעלות ואירעו אונס הדרי זביני. וכן נראה ממה שכתב רבינו האיי גאון ז"ל פרק י"ו וכן כל כיוצא בזה.
